חלוקת רכוש – לפי דין תורה

כלל ידוע הוא כי בהליכי הגירושין בישראל, הסמכות המקבילה לדון בעניין חלוקת הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

בית הדין הרבני ידון בתביעה לחלוקת הרכוש במקרה ובו תביעה זו נכרכה כדין בתביעת הגירושין שהוגשה בפניו, וזאת בתנאי שבן הזוג השני לא הגיש תביעה כזו קודם לכן בפני בית המשפט לענייני משפחה, או במקרה ששני בני הזוג הסכימו כי בית הדין הרבני ידון גם בעניין חלוקת הרכוש.

כעת נשאלת השאלה לפי איזה דין ידון בית הרבני בתביעה לחלוקת רכוש שמונחת בפניו: בהתאם לדין האזרחי-חילוני או בהתאם לדין העברי-דתי?

סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 קובע כך: "בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי".

כלומר, בית הדין הרבני מצווה אף הוא לדון בתביעת חלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון, אלא אם כן שני בני הזוג הסכימו כי התביעה תידון בהתאם לדין העברי קרי: דין תורה.

על פי הדין העברי, בעת הגירושים, הבעל חייב בתשלום מזונות האשה וכתובתה, אם כי תשלום הכתובה מתבצע כיום לעתים נדירות ביותר. לגבי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, הדין העברי מחיל את עקרון הפרדת הנכסים, לפיו כל אחד מבני הזוג לוקח עמו את הנכסים שנרשמו על שמו במהלך הנישואין.

כאן טמון למעשה ההבדל העיקרי בין הדין העברי לדין האזרחי בכל הנוגע לנושא חלוקת רכוש בהליך הגירושין. שכן, בעוד הדין העברי מחיל את כלל הפרדת הנכסים, הדין האזרחי מחיל את הכלל ההפוך בדבר השיתוף בנכסים.

כלל זה מעוגן במסגרת הלכת השיתוף, שהנה יציר הפסיקה וחלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, וכן במסגרת הסדר איזון המשאבים, שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1974, אשר חל על בני זוג שנישאו לאחר מועד זה.

כלל השיתוף קובע כי הרכוש שנצבר על ידי בני הזוג במהלך הנישואים שלהם משותף לשניהם, ללא קשר לשאלה על שם מי הוא נרשם פורמלית, ועל כן גם הוא יחולק בחלקים שווים ביניהם.

כלל זה נובע מהתפיסה לפיה כאשר בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין ומשק בית משותף, לרבות באופן לפיו הבעל עובד מחוץ לבית, ואילו האשה תומכת בו ומטפלת בהחזקת הבית וגידול הילדים, אזי ניתן לומר שהרכוש שנצבר בחיי הנישואים שלהם הינו פרי המאמץ המשותף שלהם, ללא תלות בשאלה על שם מי הוא נרשם.

לכלל זה יש חריג, לפיו אין לכלול בגדר הרכוש המשותף נכסים חיצוניים, דהיינו נכסים שנצברו לפני הנישואין או נכסים שהתקבלו במתנה או ירושה במהלך הנישואין, אלא אם כן גם לגביהם הוכחה כוונה ליצור שיתוף.

אולם, כאמור, הדין העברי איננו מכיר בכלל זה. על פי הדין העברי, חל כלל הפוך בדבר הפרדת הנכסים.

כל בן זוג זכאי לקחת עמו את הנכסים שנרשמו על שמו במהלך הנישואים. מאחר ובלא מעט מקרים נכסים שנרכשים במהלך הנישואין נרשמים על שם הבעל בלבד, התוצאה של החלת הדין העברי הובילה לכך שבמקרים כאלו הועברו כל הנכסים הללו לבעל, בעוד האשה נותרה ללא כלום מהם.

לגבי נכסים שהאשה צברה לפני הנישואין והביאה אותם לנישואים בגדר נדוניה, או נכסים שהיא קיבלה במתנה או במסגרת ירושה במהלך הנישואין, קובעת ההלכה שהם נחלקים לשני סוגים:

נכסי מלוג – אלו הם נכסים שהאישה הכניסה לבעלה, בין שלפני הנישואין ובין שלאחר הנישואין, ושקנתה מכספה. נכסים אלו אינם ניתנים לשימושו של הבעל, והוא אינו אחראי עליהם, אך הוא זכאי לאכול את פירותיהם. אף מתנות שקיבלה האישה ממשפחתה וכדומה, נכללים בסוג נכסים זה.

לאחר גירושין, האישה צריכה לקבל לרשותה את הנכסים עצמם – או אם תרצה את שוויים בזמן הגירושין. לדוגמה: אם האישה הביאה איתה, או קנתה מכספה, מכונית בשווי 50,000 ₪, הבעל לא יוכל להשתמש במכונית ללא רשותה. אך אם היא תשכיר את המכונית, הכסף ילך לבעל. אם התגרשו, המכונית חוזרת לאישה או שתקבל את שווייה בזמן הגירושין, למשל 20,000 ₪.

נכסי צאן ברזל – אלו נכסים שהאישה הכניסה לבעל בזמן חתונתם, על מנת שישתמש בהם לשימושו הפרטי. הבעל מקבל עליהם אחריות, ובזמן גירושין חייב להשיב את שוויים כפי שהיו בזמן הנישואין פחות מעט. אך אם הכניסה ממון, במקרה גירושין הבעל יחזיר מעל לשוויו.

לדוגמה: אם האישה הביאה איתה מכונית ששווה 100,000 ₪, הבעל יכול להשתמש במכונית כרצונו, והיא שלו לכל דבר ועניין – אך לא בכל מקרה הוא יכול למכרה. מכל מקום, אם התגרשו, הבעל משיב את שווי המכונית בזמן הנישואין פחות 20%, כלומר 80,000 ₪.

נכסים משותפים – אלו נכסים שנקנו תוך כדי הנישואין, כששני הצדדים הכניסו ממון משלהם על מנת לקנות את הנכס. נכסים אלו יחולקו שווה בשווה. לדוגמה: אם בני זוג הכניסו כל צד 500,000 ₪ על מנת לקנות דירה, בזמן גירושין הדירה תימכר למרבה במחיר, והסכום יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

נכסים אחרים שנקנו בזמן הנישואין – נכסים כגון אלו נחשבים שנקנו מממון הבעל, אלא אם הוכח אחרת על-ידי האישה. בכלל זה, כל המתנות שנתן הבעל לאישה בזמן הנישואין היא מחזירה, שלא נתן לה על מנת שתיקח ותצא.

במסגרת הליך בג"צ 1000/92 בבלי נ. ביה"ד הרבני הגדול נדון מקרה בו תביעת חלוקת הרכוש נכרכה כדין על ידי הבעל בתביעת הגירושין שהוגשה על ידו בפני בית הדין הרבני.

לאורך חיי הנישואים הבעל עבד כטייס ואילו האישה עבדה בתחילה כמורה, אך אחר כך היא שימשה כעקרת בית. בני הזוג צברו רכוש רב בתקופת נישואיהם, אך מרבית הרכוש נרשם על שמו של הבעל בלבד.

מאחר ובני הזוג נישאו לפני יום 11.1974 אזי על פי הדין האזרחי הם היו כפופים להלכת השיתוף להבדיל מהסדר איזון המשאבים, פרי חוק יחסי ממון.

בית הדין הרבני קבע שהוא איננו כפוף לחוק יחסי ממון, כאמור בסעיף 13(ב) לחוק זה ועל כן הוא רשאי לדון בתביעת חלוקת הרכוש לפי הדין העברי, לרבות לפי כלל הפרדת הנכסים. בהתאם לכך פסק בית הדין שכל הרכוש הרשום על שם הבעל ישאר שלו בלבד, מבלי שהוא יחלוק בו עם האשה.

מאידך, בית המשפט העליון קבע כי כל דין דתי אשר בית הדין הרבני מפעיל, חייב להתאים לעקרון השוויון הקבוע בשיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, ולפיכך בית הדין הרבני אינו רשאי לקבוע דיני חלוקת רכוש המבוססים על הפליה לרעת האשה.

עוד נקבע כי כאשר בית הדין הרבני דן בתביעה לחלוקת רכוש אשר נכרכת בתביעת גירושין, עליו לדון בתביעה זו על פי הדין האזרחי הכללי. הדין האזרחי הכללי כולל הן את דברי החקיקה, והן את פסיקת בתי המשפט האזרחיים, הכוללת גם את הלכת השיתוף.

לפיכך, גדר סמכותם של בתי הדין הרבניים איננה כוללת את הכח לשלול זכות קניין המוקנית כבר לבעל הדין לפי המשפט האזרחי, ולרבות מכח הלכת השיתוף אשר התגבשה כעיקרון בדיני הקניין מכח פסיקת בית המשפט העליון וזאת כ-40 שנה לפני פסק הדין שניתן בתיק בבלי.

המדובר באמת מידה מושרשת ומקובלת בחלוקת הרכוש בין בני זוג בהליכי גירושין.