אחרי שנים של נישואין לא טובים, נורית מצאה את האומץ לעזוב את עמית.
היא לא ידעה שהמעשה הזה עלול לסכן את העתיד שלה ולעלות לה מיליוני שקלים. על ההתמודדות הקשה והתקווה שאחריה.
ביום הנישואין השבע עשרה שלנו חיכו לי על שולחן המטבח זר נוריות, הספר ‘שנה ליד הים’ וברכה שכתב עמית בכתב ידו הגדול. כמו בכל שנה התרגשתי מהנוריות, כמו בכל שנה עמית ידע שאין דבר שמשמח אותי יותר מספר טוב אבל הוא לא תיאר לעצמו שבזכות הספר הזה אמצא את האומץ להודות במה שהדחקתי שנים רבות: לא טוב לי בנישואין האלו!! נמאס לי מדרכו המניפולטיבית לקבוע עובדות בשטח באמצעות דיבור מהיר וקולני. התביישתי להודות בפני עצמי שלא סתם אומרים על עמית, שאם לחצת לו יד כדאי שתבדוק שהוא לא גנב לך אצבע.
גירושין הם תמיד עניין סבוך ומורכב ופרידה תמיד כואבת לשני הצדדים. במקרה שלי מדובר גם בפרידה מהמסעדה המשותפת שלנו, שם הכרנו כשעמית קיבל אותי לעבודה כמלצרית לפני עשרים שנה. עמית אהב לספר שהייתי המלצרית הקטנה שבזכותה המסעדה הפכה מסנדיבצ’יה קטנה למסעדת שף מעוצבת. הוא מעולם לא סיפר כי לאחר עשר שנים הפסקתי לעבוד איתו משום שלא יכולתי יותר לשאת את היחס הבוטה שלו כלפיי וכלפי עובדי המסעדה. אני חושבת שבאותה תקופה עמית כבר הבין שהסיכוי לגרור אותי לריב כמעט ולא קיים. תמיד העדפתי להימנע מעימותים, גם במחיר של ביטול עצמי, ויתור על מקומי במסעדה, או בחירת היעד לחופשה.
את הימים הבאים העברתי בסטודיו שלי בבהייה בשרטוטי הבתים שעיצבתי. לא הצלחתי לחשוב על שום שילוב של צבע וצורה רק התפללתי לאלוהים באשר הם שינחיתו לי הוראות הפעלה למצב החדש.
קבלת החלטות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, אבל עקשנות כן וברגע שהגעתי להחלטה לא היה סיכוי בעולם שמישהו יסיט אותי ממנה. ה’לבד’ לא הדאיג אותי, ממילא לצד עמית הרגשתי בודדה, האיש לא ראה אף אחד מלבד את עצמו. גם היה לי ברור שלא אמצא את עצמי בשום בעיה כלכלית משום שמלבד הסטודיו שלי לאדריכלות יש את הדירות בבאר שבע ואת הקליניקות ברמת החייל שמכניסות דמי שכירות אשר יאפשרו לי חיים מפנקים.
הדבר היחיד שחששתי מפניו היתה התגובה של עמית. אבל עמית הפתיע אותי והיה מאופק. פרגמטי כתמיד הוא התחיל להזיז דברים. לפגישה אצל המגשר עמית הגיע מצויד בהסכם הממון שלנו מלפני שבע עשרה שנה, שבו סיכמנו שאת הבית שהוריו עזרו לנו לקנות כשהתחתנו, בנוסף לסכום הכסף שקיבלנו מהורי נחלק בינינו שווה בשווה. עמית ביוזמתו הציע לשלם מזונות שיאפשרו לילדים להמשיך לחיות באותה רמת חיים אליה היו מורגלים. הגישה של עמית מצאה חן בעיני. סיכמנו שארכוש בהדרגה מעמית את החלק שלו בבית. היה לי ברור שאת התשלום על הבית אשלם מהכסף שיגיע אלי מהמסעדה ומהכסף שעל פי ההסכם עליו להחזיר לי. הרגשתי שאנחנו עומדים להיות גרושים למופת.
לא מיהרנו להתגרש כדת וכדין. סיכמנו שנעשה את זה מיד לאחר הקיץ, העונה החמה בה המסעדה עובדת סביב השעון. את המזונות עמית התחיל לשלם מיד וחזר והדגיש כמה נעים להיפרד ללא מלחמות בבתי משפט.
עמית עבר להתגורר בבית חדש וארגן בו חדרים יפים לילדים תוך שהוא חוזר ומדגיש בפני כמה חשוב שיישארו לגור איתי בבית בו גדלו, אני חזרתי לעבוד במרץ בסטודיו והכל נראה אופטימי.
הייתי בטוחה שנהייה גרושים לדוגמא.
עד שהגיע טלפון מהבנק ובקשה לסגור את משיכת היתר. הייתי בטוחה שמדובר בטעות, בטוחה שמלבד הכנסות הסטודיו, מופקדים לחשבון הבנק כל הכנסות הנכסים כפי שהיה כל השנים. לא ידעתי שעמית עצר את הוראת הקבע והחל להזרים את כל הכסף לחשבונו החדש. הייתי יותר מהמומה. עמית לא התרגש כשפניתי אליו רותחת מכעס. מבחינתו הייתי ונשארתי הטיפשונת הקטנה שלא מבינה כלום. “קיבלת חצי בית תגידי תודה גם על זה”.
האופוריה פינתה מקומה לחרדה ולתחושת חוסר אונים, כעס ותסכול. האינסטינקט הראשון שלי היה כמו תמיד, לוותר ולחשב מסלול מחדש לחיים צנועים בהרבה.
אבל מסתבר, כי אותו השינוי אשר גרם לי להחליט להתגרש, היה עמוק מספיק והוא שגרם לי לחפש ולמצוא עורכת דין אשר אמרה לי בקולה הסמכותי כי, הימנעות מעימותים רק תביא אלי במהרה את העימות הבא, וכי זה הרגע להתמודד וכך בדיוק היה. בית המשפט קבע, כי עמית לא רק חייב להחזיר לי את הכסף אותו קיבלנו מהורי, ואת מחצית הנכסים אשר רכשנו מכספי הכנסות המסעדה, אלא שהוא צריך לשלם לי גם את ערך המוניטין של המסעדה ולא רק בזכות העובדה שאני הפכתי אותה למצליחה אלא גם בזכות זה שהקמנו אותה ביחד בתקופת נישואינו.
אמנם אנחנו לא "גרושים לדוגמא"
אך גם אין ספק שאינני, "המטומטמת הקטנה"…