אפוטרופסות – מה היא
הורים הנם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (עד הגיעם לגיל 18).
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק") קובע כי:
"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו."
סעיף 15 לחוק מגדיר מהו תפקידם של ההורי כאפוטרופוסים טבעיים על ילדיהם ומפרט את תחומי האחריות שלהם: דאגה לצרכיהם, חינוכם, לימודיהם, הכשרתם לעבודה, משלח ידם, שמירת נכסיהם, החזקתם, קביעת מקום מגוריהם והסמכות לייצגם.
סעיף 19 לחוק קובע כי : בהעדר הסכמה בין ההורים, יוכלו ההורים או מי מהם לפנות לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני על מנת שיכריע בדבר.
יודגש כי גירושין איננה מפקיעה את אפוטרופסות הטבעית של מי מההורים על ידלו הקטין ואין לכך כל קשר באשר לקביעת משמורת.
משמורת ילדים
משמורת מתייחסת למקום המגורים וסידור הלינה הקבוע של הקטין ואינה משפיעה על עובדת היותם של שני ההורים אחראים לדאוג לכל צרכי ילדיהם.
בעת פרידת הורים (גם אם לא היו נשואים מעולם) כמו גם בעת גירושין יש צורך לקבוע מי יהיה הורה משמורן, כלומר: הורה אשר בחזקתו נמצאים הילדים. כנגזרת למשמורת על ההורים לקבוע חלוקת זמני שהות של הקטינים עם ההורה שאינו משמורן.
בהיעדר הסכמת ההורים, יקבע בעניין בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני – בהתאם לערכאה בפניה תידון תביעת המשמורת.
מה הן האפשרויות
משמורת מלאה – כאשר רק הורה אחד הוא בעל המשמורת, וההורה השני מקבל זמני קרי: חלוקה של ימים/מועדים/שעות בהם יכול להתראות עם הילדים.
משמורת משותפת – כאשר שני ההורים ביחד נותרים הורים משמורנים על ילדיהם והם מגדלים חולקים באופן שווה זמני שהות, אחריות הורית וכיוצ"ב.
חזקת הגיל הרך
חזקה זו, הקבועה בסעיף 25 לחוק, יהיו ילדים עד גיל 6 במשמורת אימם.
חזקה זו ניתנת, כמובן לסתירה.
וועדת שניט, אשר דנה ארוכות בנושא האחריות ההורית וגיבשה מסקנות נרחבות, עסקה גם בחזקת הגיל הרך.
לעניין זה, מסקנת הוועדה היא כי יש לבטל את חזקת הגיל הרך וזאת מתוך בחינת טובת הילד והכרה בחשיבות הקשר שלו עם שני הוריו במידה שווה, אף לאחר פרידתם.
יודגש כי מקרים רבים נקבעה משמורתו של קטין בידי אביו, על אף שטרם מלאו לו 6 שנים.
כל מקרה נדון לגופו.
כיצד נקבעת משמורת הילדים
לאחר שהוגשה תביעה לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני בעניין משמורת קטינים, על ההורה השני – הנתבע/ת להגיש את כתב ההגנה לתביעת המשמורת בתוך 30 יום מקבלת כתב התביעה.
אם אין הסכמה בין ההורים לגבי המשמורת, בית המשפט יפנה את הצדדים ללשכה לשירותים חברתיים במקום מגוריהם לצורך קבלת תסקיר סעד.
מטרת התסקיר לסייע לערכאה השיפוטית להכריע בשאלת המשמורת וכן חלוקת זמני השהות, יחד עם זאת חישוב להדגיש כי, המלצות העובדת הסוציאלית אינן מחייבות את בית המשפט.
אם נוכח בית המשפט או בית הדין הרבני כי יש בכך צורך, תידרש לעתים (בנוסף לתסקיר) חוות דעת של פסיכולוג או בדיקת מסוגלות הורית לגבי היכולת של כל אחד מההורים לספק את כלל צרכי הילדים ובהתאם קביעת המשמורת.
חשוב להדגיש כי קיימת התחשבות ברצון הילד – ילדים רשאים להביע את דעתם בפני בית המשפט בענייני המשמורת.
בית המשפט חייב לשמוע ולהתחשב בעמדת הקטין, למעט מקרים חריגים בהם שוכנע בית המשפט שמתן הזדמנות לילד להשמיע דעתו יגרום לילד פגיעה העולה על הפגיעה שתיגרם לו אם לא תישמע דעתו.
התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו תעשה לגבי ילד בגילאים 13-14 ואילך.
בגיל נמוך יותר, ניתן משקל מינימלי לרצון הילד. מדובר בשיחה בלתי פורמלית, המתרחשת בלשכתו של השופט, לעיתים קרובות ללא נוכחות ההורים. בשיחה, בוחן השופט את רצון הילד, מהי מידת השכנוע שלו, והאם הופעלה על הילד השפעה לא הוגנת, אשר הובילה אותו לרצון האמור.
המשקל שייחס השופט לרצון הילד יהיה שונה אם לילד יש העדפה "סתם" לאחד ההורים, לעומת מצב שלילד יש התנגדות נחרצת, המחייבת שבירת רצונו, כדי שיישאר אצל ההורה, שאין הוא רוצה להיות במחיצתו.
עקרון "טובת הילד" – הוא השיקול המרכזי בקביעה מי מבין ההורים יהיה ההורה המשמורן –
הפסיקה הישראלית מגדירה את עיקרון טובת הילד כעיקרון על בהכרעות לגבי הסדרי משמורת, שיש לו עדיפות ואשר הוא מתנגש עם עיקרון על אחר.
משמעותו של העיקרון הוא שמירה על בריאותו הגופנית, הנפשית, וסיפוק צרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד.
בבג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית הדין הרבני–קבע כב' השופט חשין כי: טובת הילד הנה "זכותו של הילד כי תישמר בריאתו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים".
ברור שכאשר ערכאה שיפוטית אמורה לקבוע מי מבין ההורים יהיה ההורה המשמורן, קיין ניסיון למצוא עבור הילד את האלטרנטיבה הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות כאשר ברור שכל עדיפות מהווה ברירת מחדל לזו שלקטין הכי טוב ועדיף להישאר עם שני הורים מיטיבים.
לפיכך במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים על בית המשפט לקבוע הסדר משמורת שיגשים כמה שיותר את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה המשמורן ועם זאת לשמור על קשר בין הילדים לבין ההורה שאינו משמורן. לשם כך על בית המשפט לערוך בחינה של כל המשתנים הקיימים.